שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
יערות בשירות ההפקעות: בג"ץ 704/85 עטון נ' משרד האוצר (פסק דין מיום 18.11.1986)
פסיקה במבחן | 704/85 | 1.3.2012 | עו"ד יותם בן-הלל
ביקורת
בטרגדיה המפורסמת של שייקספיר, מקבת', מתייעץ הגיבור עם שלוש מכשפות ומבקש לקבל את נבואתן. המכשפות מבטיחות לו, בין היתר, כי שלטונו כמלך סקוטלנד מובטח כל עוד יער בירנאם לא יצעד לטירתו. נבואתן של המכשפות מרגיעה את מקבת', אולם חיילי הצבא של המתנגדים לו כורתים את ענפי היער, משתמשים בהם כהסוואה, וצועדים מאחוריהם לעבר טירתו. סופו של מקבת' מתקרב והולך.

ככל הידוע, יערות באזורנו אינם צועדים לשום מקום. ובכל זאת, גם כאן הם אינם משמשים תמיד רק למטרות הטריוויאליות, כ"ריאות ירוקות" וכאתרי טיולים ופיקניקים. לעיתים משמשים היערות לכיסוי שרידיו של עבר אותו מבקשים השלטונות להשכיח. לעיתים משמשות פעולות הייעור כהסוואה להשתלטות המדינה או שלוחיה על קרקעות. ולעיתים, במקרים בהם כבר השתלטה המדינה על הקרקעות, משמשים היערות לשמירה על האדמות מפני ניסיונותיהם של בעליהן המקוריים להחזירן לידיהם.


סיפוח והפקעה
העותרים בבג"ץ 704/85 הם תושבי הכפר צור באהר, אשר אדמותיהם הופקעו בשנת 1970 לטובת הקמתה של שכונת תלפיות-מזרח ("ארמון הנציב") שבירושלים המזרחית. כידוע, לאחר סיום מלחמת 1967 סיפחה ישראל לשטחה כ-70,500 דונם מאדמות הגדה המערבית וצירפה אותם לתחום העיר ירושלים. שטח זה כלל, בנוסף לשטחה המצומצם של ירושלים הירדנית, גם את אדמותיהם של 28 כפרים בגדה המערבית, ביניהם הכפר צור באהר. השטח המסופח, עליו הוחל מסוף יוני 1967 החוק הישראלי, מכונה מאז "ירושלים המזרחית".

סיפוח ירושלים המזרחית איננו עולה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי, אשר מוסיף ורואה בירושלים המזרחית חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית, הנמצאת מאז מלחמת 1967 תחת משטר של כיבוש.[1] את נושא ההפקעות בירושלים המזרחית יש איפוא לבחון, בראש ובראשונה, בפרספקטיבה של דיני הכיבוש. הפקעה הינה העברה כפויה של קרקעות בבעלות פרטית לידיה של המדינה, לצרכי ציבור, תמורת תשלום פיצויים. דיני הכיבוש פורשו ככאלה המתירים, ככלל, הפקעת קרקעות, בתנאי שההפקעות נעשות לטובתה של האוכלוסייה הנכבשת.[2]

אלה אינם פני הדברים כאשר מדובר בירושלים המזרחית. בסמוך לאחר הסיפוח, החלה ישראל במדיניות נרחבת של הפקעת אדמות. למעלה משליש מאדמות השטח המסופח הועברו עד היום לידי המדינה.[3] ההפקעות התבצעו תוך שימוש בפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, אשר הוחלה, כמו כל החקיקה הישראלית, בירושלים המזרחית לאחר 1967. "רכישה לצרכי ציבור", בהקשר של ירושלים המזרחית, משמעה שהציבור ממנו מפקיעים את האדמות, הוא ברובו פלסטיני, ואילו הציבור הנהנה מההפקעה הוא הציבור היהודי. ואכן, על הקרקעות המופקעות הוקמו ברבות השנים שכונות רבות, בהן מתגוררים כיום קרוב ל-200,000 יהודים. כידוע, יישוב אזרחיה של המדינה הכובשת בשטח הכבוש מהווה הפרה של החוק הבינלאומי.[4] שכונות אלה מהוות איפוא, לכל דבר ועניין, התנחלויות, האסורות על פי המשפט הבינלאומי. מאחר שעל פי חקיקת הכנסת, החוק הישראלי חל בירושלים המזרחית, עצם השימוש בחקיקה ישראלית לשם הפקעת אדמות לצרכי ציבור לא נתקל בהתנגדות בתי המשפט. הניסיונות המועטים לתקוף את ההפקעות בהיותן משמשות את הציבור היהודי בלבד – לא צלחו.[5]


מאחורי היער
אולם מה עושים במקרה בו לאחר בניית השכונה היהודית על הקרקע המופקעת נותר שטח אדמה שהופקע מבעליו הפלסטינים, אך לא נעשה בו שימוש על ידי המדינה? האם ניתן, בחלוף זמן ממושך ממועד ההפקעה, לעשות שימוש באותו שטח למטרות שונות מאלו שתוכננו מראש?

זו השאלה שעמדה במוקד העתירה בבג"ץ 704/85. בשנת 1970 הופקעו 2,240 דונם מאדמות צור באהר לשם הקמת שכונת תלפיות מזרח. בכ-500 דונם מאדמות אלה – הממוקמים בעמק המכונה "ואדי זייתון", המהווה את הגבול בין הכפר לתלפיות מזרח – לא נעשה שימוש לבניית השכונה והם נותרו בחזקתם של תושבי הכפר, ביניהם העותרים. במשך שנים ארוכות שימשה אותה קרקע לחקלאות, ועוּבּדה בידי תושבי הכפר. ניטעו שם עצי זית ונזרעו גידולים חקלאיים עונתיים, כחיטה ושעורה. כל זה השתנה בשנת 1985, כאשר הקרן הקיימת לישראל החלה בפעולות להפיכת ואדי זייתון והאיזור שסביבו ליער אורנים וברושים.

העותרים, תושבי הכפר, עתרו לבג"ץ. בעתירתם טענו, בין היתר, כי המטרה המקורית של ההפקעה היתה "בינוייה, פיתוחה ואכלוסה של ירושלים באמצעות הקמת רובעי מגורים חדשים". נטיעת יער על אדמתם, טענו העותרים, מהווה שינוי הייעוד המקורי של ההפקעה ולכן הפקעת השטח בטלה ויש להחזיר את הקרקע לבעלותם. כן טענו העותרים, כי המשיבים מוּנעים על ידי שיקולים זרים. בפסק דין קצרצר דחה בג"ץ את העתירה וקבע:

כאשר הופקע השטח הכולל למטרות ציבור, מטרות אלה כללו גם בניית בתי מגורים, גם פיתוח השטח הכולל, בטבע הדברים, כבישים, בנייני ציבור ושטחים שיעמדו לרשות הציבור לשיפור איכות החיים והסביבה באותו איזור. אכלוס רובעים חדשים בעיר ירושלים, פירושו אינו צר במובן זה שהעשייה מצטמצמת בהקמת בתי מגורים לאכלוסם של תושבים, אלא גם פיתוחו של האיזור כולו מבחינת צרכי הציבור הרחב, שבתוככי השכונות ובסביבתם הקרובה. אמור, אפוא, כי היעד המקורי של ההפקעה כלל אמנם בניית שכונות, אבל בטבע הדברים שכלל גם כן נטיעות ושטחים ירוקים שיעמדו לשימוש הכלל. נטיעת היער ברצועת הקרקע שבין שכונות המגורים האמורות לבין הישוב צור באהר היא חלק מהפיתוח הסביבתי... אפשר אפילו לומר, שלא היה הדבר סביר אם לצד שטח בנוי כה נרחב לא היה הגוף המיישב מייעד גם שטח "ירוק" דהיינו: גנים או פארק או חורשות או יער, העומדים לשימושו של הציבור. לכן אין לומר כי ההחלטה שמדובר בה והשימוש הנעשה במקרקעין המופקעים אינו סביר – ודאי שאין לומר כי נטיעת היער היא תולדה של החלטה שמניעיה זרים לענין.[6]

בית המשפט, שהסתמך באופן בלעדי על טענות המדינה, קבע אפוא שפעולת הייעור הינה חלק בלתי נפרד מהפיתוח הסביבתי של תלפיות-מזרח. בחינה מעמיקה יותר של נסיבות המקרה מטילה ספק בכך. מסתבר, שנטיעת היער באיזור צור באהר אמורה היתה להצטרף לנטיעות נוספות, שייצרו יחד מעין חגורה ירוקה סביב השטח המסופח של ירושלים המזרחית, ואף פנימה יותר, לעומק הגדה המערבית. תכנית זו ביקשה, בין היתר, לתת מענה לעניין השליטה על אדמות שבבעלות המדינה. באיזור צור באהר אמורה היתה נטיעת היער לשמש כתחנת ביניים עד להכשרת המקום לבנייה עתידית.[7] צריך לציין בהקשר זה, כי המדינה איננה יכולה להשתהות עד אין קץ בתפיסת החזקה בקרקע המופקעת, ובשלב כלשהו היא נדרשת להתחיל בפעולות למימוש המטרה לשמה הופקעה הקרקע.[8] במילים אחרות, המדינה ביקשה לשמור על הקרקע המופקעת מפני בעליה הקודמים, שעלולים להוסיף ולעשות בה שימוש ובהמשך, רחמנא ליצלן, אף לתבוע כי זו תוחזר לבעלותם.[9]

מעודדת מניצחונה בבית המשפט, החלה מיד הקרן הקיימת בנטיעה של עצי אורן וברוש באדמת המריבה. במקביל, עקרה הקרן הקיימת גם כשישים עצי זית צעירים שנטעו תושבי הכפר במקום. אולם בשלב זה חלה תפנית בלתי צפויה בעלילה. התארגנות מקומית משותפת של תושבי הכפר ושל תושבים מהשכונות היהודיות הסמוכות החלה, בתחילת 1987, במחאה קולנית נגד העוול שנגרם לתושבי הכפר. אותם תושבים הציעו פשרה, לפיה הקרקע תיוותר בבעלות המדינה, אולם במקום ברושים ואורנים תיטע הקרן הקיימת במקום עצי זית, אשר ישמשו לפרנסתם של תושבי הכפר. התושבים הקימו ועד פעולה מיוחד לצורך העניין, גייסו לצידם אישי ציבור ואף ערכו במקום הפגנה בת מאות משתתפים.

נסמכים על פסק הדין של בג"ץ, התנגדו תחילה מינהל מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לפשרה. בהמשך, בעקבות המחאה, נאלצו להסכים לה, אולם רק באופן חלקי. נטיעתו של יער האורנים והברושים הופסקה וכמוה גם עקירת עציהם של התושבים, אולם הקרן הקיימת השתהתה בנטיעת עצי הזית לה התחייבה במסגרת הפשרה, וגם העצים שניטעו לא שרדו את השנה הראשונה שלאחר הנטיעות.[10] בסיכומו של עניין, רוב השטח שבמחלוקת לא יוער. בשטח נותרו מקבצים של עצי אורן וברוש לצד עצי זית עתיקים, שניטעו בעבר בוואדי על ידי תושבי הכפר. חלק מעצי האורן והברוש שניטעו בצמידות לבתי הכפר עומדים במקומם עד היום ומשמשים מעין חומה, המונעת את התפתחותו של הכפר.

נראה כי עם דחיית העתירה, אשר הותירה על כנה את ההפקעה, לא היה עוד כל צורך ביער. הפקעת הקרקעות המאסיבית של שנות השבעים, לצורך הקמת תלפיות-מזרח (ובהמשך גם ההפקעה משנות התשעים, לצורך הקמת הר חומה), נישלה את תושבי צור באהר מרבות מאדמותיהם החקלאיות ומעתודות הבנייה שנותרו להם. פסק הדין של בג"ץ הבטיח, כי גם הפירורים שנותרו מאותה הפקעה לא יוחזרו לבעליהם. על אף שהעותרים העלו את הטענה, כי בבסיס ההחלטה לנטוע יער במקום עומדים שיקולים זרים, נמנע בג"ץ מלהסיט מעט את ענפי העצים, על מנת לבחון מהם השיקולים האמיתיים הנחבאים מאחוריהם, וקיבל באופן כמעט אוטומטי את עמדת המדינה. מוזר הדבר גם שבג"ץ, המבטא בהחלטתו את הדאגה לשמירת ערכי הטבע ואיכות הסביבה, אינו מוצא פגם בהחלטה שמשמעה עקירתם של עצי זית עתיקים ומניעת השימוש בקרקע על ידי תושבי הכפר לצורכי חקלאות. נראה כי ייעורו של האיזור, בעצים מסוג מסוים דווקא, הוא כה חשוב גם במחיר נישולם הסופי של תושבי הכפר מן האדמות המעטות שנותרו ברשותם והמהוות את מטה לחמם.

פסק הדין, לפחות על פי תוצאתו, מעניק אפוא בפועל הכשר לניצול ציני של דיני ההפקעות בידי המדינה. כדי להתגבר על המגבלות (הלא גדולות, יש לומר) שמטילים דינים אלה על המדינה, נעזרה המדינה ביער כאמצעי לשמירת האדמה בידיה. כמובן שמבחינת דיני הכיבוש, הדבר בעייתי אף יותר, כאשר ברור ממי נלקחת האדמה ומי הציבור שיעשה בה שימוש.


ולאחר הדברים האלה
לאחרונה, כעשרים וחמש שנה לאחר מתן פסק הדין, החלו שוב עבודות בוואדי זייתון. בסמוך לתחתית הוואדי, במקום בו עדיין ניצבים עצי זית, הולך ונבנה לו פרויקט מגורים חדש, "טופ ארנונה" שמו. הפרויקט הוא חלק מתכנית רחבה יותר, המייעדת את הקרקע באיזור למגורים, לבניית בית ספר, מתנ"ס ומתקני ספורט ולשטח ציבורי פתוח.[11] בסרטון הפרסום לפרויקט, המופיע באתר האינטרנט של חברת הבנייה, מופיעה אילוסטרציה בה נראים בתי השכונה החדשה כמו עולים בצידם של האורנים ותופסים להם מקום של כבוד בוואדי. האתר מציע לרוכשים הפוטנציאליים – בעברית, אנגלית, רוסית וצרפתית – מגוון של דירות יוקרה אל מול נופם הקסום של הרי יהודה. את בתי הכפר, הנמצאים בצידו האחר של הוואדי, הס מלהזכיר.

הנה כך, ארבעים שנה אחרי, הולכת ומתממשת לה מטרת ההפקעה עד תומה. פסק הדין, שלידתו בניסיון נלוז של המדינה להסתיר את מניעיה האמיתיים, מצוטט עד היום בפסקי דין המאשרים את הפרקטיקה של נטיעת יערות כחלק מ"פיתוח סביבתי" של קרקעות שהופקעו מפלסטינים – והפעם בתחומי הקו הירוק.[12]


עו"ד יותם בן-הלל
המחבר הוא עורך-דין וחוקר משפטי בתחום זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.


[1] 
ר' למשל: UN Security Council, Resolution 252 (1968) & Resolution 478 (1980); International Court of Justice, Advisory Opinion, Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory (2004), para. 78.
[2] 
בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון (1983), פסק דין מיום 28.12.1983, פסקאות 15-13; ור' רשימה העוסקת בפסק דין זה.
[3] 
[4] 
ר' סעיף 49(6) לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (1949); וסעיף 8(2)(b)(viii) לאמנת רומא (1998), שכוננה את בית הדין הפלילי הבינלאומי.
[5] 
ר' בג"ץ 5601/94 אבו טיר נ' ראש הממשלה (1994), פסק דין מיום 22.12.1994; בג"ץ 1459/97 אבו טיר נ' שר העבודה והרווחה (1998), פסק דין מיום 16.6.1998, בעניין הר חומה; וכן בג"ץ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר (1978), פסק דין מיום 4.7.1978. בעניין בורקאן לא תקפו העותרים את ההפקעה עצמה, אלא את היעדר האפשרות של פלסטינים לרכוש בתים ברובע היהודי, אשר רובו ככולו הופקע לאחר שנת 1967. בג"ץ קבע כי אין כל בעיה במדיניות לפיה פלסטינים אינם מוּרשים לרכוש דירה ברובע היהודי.
[6] 
בג"ץ 704/85 עטון נ' משרד האוצר (1986), פסק דין מיום 18.11.1986, פיסקה 6.
[7] 
ר': Shaul E. Cohen, The Politics of Planting: Israeli-Palestinian Competition for Control of Land in the Jerusalem Periphery (1993), pp. 109, 139.
[8] 
בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל (2001), פסק דין מיום 13.2.2001, פיסקה 32 לפסק דינו של השופט חשין.
[9] 
בפגישה עם תושבים מצור באהר ומהשכונות היהודיות הסמוכות, אישר נציג של מינהל מקרקעי ישראל, כי זו אכן היתה התכנית שהביאה לנטיעת היער במקום; ר' Hillel Bardin, A Zionist among Palestinians (forthcoming), chap. 4.
[10] 
ר' לעיל ה"ש 7, עמ' 147.
[11] 
תכנית בניין עיר 7984, ירושלים, פורסמה ברשומות ביום 5.4.2005.
[12] 
ר' בג"ץ 7579/07 דהאמשה נ' מינהל מקרקעי ישראל (2009), פסק דין מיום 27.7.2009; ע"א 4067/07 ג'בארין נ' מדינת ישראל (2010), פסק דין מיום 3.1.2010.
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב