שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
6.6.2012

הערות המוקד להגנת הפרט לדף מידע: "מעצרים מינהליים בגדה המערבית – שאלות ותשובות"

"מעצרים מינהליים בגדה המערבית – שאלות ותשובות", דף מידע אשר הובא לאחרונה לתשומת לב הציבור באתר הפרקליטות הצבאית הראשית בשפה האנגלית, שופע טעויות ואי דיוקים המזמינים הערות ותיקונים. אתרכז בנושאים הנראים לי כבעלי חשיבות מיוחדת.

הפרקליטות הצבאית פותחת בהצהרה: המעצר המינהלי הוא אמצעי ביטחוני חוקי. ואכן, אפשר שהוא יכול היה להיות חוקי אילו תאם את העקרונות והכללים המפורטים בהמשך המאמר. אולם לא כך הוא, הלכה למעשה.

נכון, כאמור בדף המידע, החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מינהליים בשטחים כבושים. ברם, החוק והפרקטיקה הנוהגים בגדה המערבית הכבושה סוטים באופן משמעותי מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטארי ומשפט זכויות האדם.

בעוד אמנת ג'נבה הרביעית מתירה הפעלת מעצר מינהלי בתור אמצעי חריג בלבד, מספרם הרב של התושבים שישראל מחזיקה במעצר מינהלי, משקף את העובדה שהשימוש בפרקטיקה זו אינו חריג אלא עניין שבשגרה (המספר הכולל של עצורים מינהליים מראשית הכיבוש מגיע לעשרות אלפים. לדוגמא: בנובמבר 1989 היו נתונים במעצר מינהלי 1,794 פלסטינים; בינואר 2003 – 1,007; באוגוסט 2010 – 189; נכון לאפריל 2012 עצורים במעצר מינהלי 309 פלסטינים).


כמו כן, אמנת ג'נבה אוסרת על העברה בכפייה של תושבי השטח הכבוש ועל גירושם לשטחה של המעצמה הכובשת או לשטחה של כל ארץ אחרת. ואולם, עצירים מינהליים (ואסירים אחרים תושבי השטחים הכבושים) מוחזקים בבתי כלא בתוך ישראל.


יתרה מזו, תנאי המעצר של העצירים המינהליים רחוקים מאד מהזכויות שמעניקה להם אמנת ג'נבה הרביעית.

ולבסוף, ושאינה נופלת בחשיבותה, היא החובה להביא לידיעת אדם את כל פרטי החשדות המיוחסים לו, שבבסיס מעצרו. חובה זו מעוגנת בערובות דיוניות ומהותיות במשפט הבינלאומי. אלא שבמקומותינו, תוך סתירה בולטת לחובה זו, החומר החסוי הוא לב לבו של המעצר המינהלי, לרבות הליך הביקורת השיפוטית.

מדף המידע למדים אנו שהמעצר המינהלי מופעל רק נגד אנשים שנשקפת מהם סכנה חמורה לביטחון הגדה המערבית ואוכלוסייתה, בהיותם מעורבים ישירות בטרור. אמירה שגרתית זאת הינה חסרת משמעות, כל עוד אין היא מלווה בהסבר מה הוא "ביטחון הגדה המערבית" ומי היא "אוכלוסייתה". ההסבר המצופה אינו בנמצא בחוק ולא בפסיקה. משמעות הביטויים היא פוליטית ונובעת מעמדותיה וכוונותיה של ממשלת ישראל בדבר עתידה הרצוי לה של הגדה המערבית והצעדים העשויים להוביל להשגתו.
 
וכך גם בשאלה מי הם "המעורבים ישירות בטרור". שהרי במציאות, לא רבים הם העצירים המינהליים שמיוחסת להם "פעילות צבאית". חלקם, כפי שנאמר להם, מעורבים בפעילות לא מוגדרת או בפעילות המכונה "ארגונית", הכוללת – על פי הרשויות הישראליות – ערב רב של פעילויות חברתיות, פוליטיות, הומניטאריות, חינוכיות וכדומה. פעילות כזאת, אם יש לה קשר כלשהו לאחד הארגונים הפוליטיים שהוכרז על ידי המפקד הצבאי כ"לא מותר", זוכה לכינוי "פעילות טרוריסטית" ודי בה כדי לשמש יסוד מספיק למעצר מינהלי. כיוון שכך, ג'מילה העובדת בגן ילדים הנתמך על ידי חמאס, או אחמד, שחקן כדורגל במועדון הנתמך על ידי החזית העממית, עלולים להיתפס על ידי הרשויות כמעורבים ב"פעילות טרור" וכמהווים "סכנה חמורה לביטחון הגדה המערבית". הם יכולים להיעצר מינהלית בכל עת. ואולי כבר נעצרו.


החוק הבינלאומי מסמיך את המפקד הצבאי לחתום על צווי מעצר מינהליים. אלא שהיוזמה איננה שלו. הוא מתבקש לעשות כן על ידי השב"כ. הבקשה המוגשת לו מגוּבּה בתמצית של החומר הסודי, המכונה טבל"מ (טופס בקשה למעצר מינהלי). השב"כ הוא זה אשר מלקט את החומר המודיעיני ואוגר אותו בתיקים האישיים הסודיים של הפלסטינים. השב"כ הוא המעריך את מהימנותו של "החומר הביטחוני" הזה וקובע את רמת הסכנה הנובעת ממנו. המפקד הצבאי הוא קצין עסוק מאד, אשר לו מחויבויות רבות וחשובות. באשרו בקשה של השב"כ הוא מסתמך על נתוני הטבל"מ ועל עצת יועציו מהתביעה הצבאית, אשר קראו אותו עבורו. המידע שבידי המפקד הצבאי ויועצו התובע הצבאי על המקרה שלפניהם הנו מוגבל, בדרך כלל, לזה שהשב"כ בחר למסור להם.

דף המידע מבהיר, שהמעצר המינהלי מופעל אך ורק כאמצעי מונע ואחרון וכי אין משתמשים בו בנסיבות המאפשרות לנקוט הליך פלילי. אין ספק שכך צריך להיות וכך גם נאמר בפסיקתו של בית המשפט העליון. ברם, הפרקטיקה סוטה מדרישה זו. השב"כ אינו משקיע את כל המאמצים הנדרשים לאיסוף הראיות המאפשרות הגשת כתב אישום. ויש ומעדיף הוא שפלוני לא יישפט אלא יוחזק במעצר מינהלי. כך, למשל, שעה שיש ברצונו לשכנעו, על ידי הבטחת שחרורו או הימנעות ממעצרו, לשתף עמו פעולה (מעשה האסור במשפט הבינלאומי ההומניטארי, איסור אשר אומץ על ידי בית המשפט העליון הישראלי).

יש ותיקו של עציר מינהלי מכיל ראיות המאפשרות להגיש נגדו כתב אישום, אלא שראיות אלה מתייחסות לעבירות זוטא ולפיכך קיימת אפשרות שהעציר, אשר היה לנאשם, לא ייעצר עד תום ההליכים הפליליים, אלא ישוחרר בערבות. במקרים כאלה, תטען התביעה שהשחרור בערבות יביא להוצאת צו מעצר מינהלי חדש, לשם מניעת המסוכנות שלא פחתה. כלומר, העציר המינהלי שהפך לנאשם ישוב להיות עציר מינהלי. ואם כך, לשם מה כל התסבוכת? בדרך כלל יקבל השופט את טענת התביעה, לא ישחרר את העציר בערבות אלא יאשר את צו המעצר הפלילי שלפניו.

בעניין האמצעים המינהליים הפחות חמורים, כגון מעצר בית או הגבלות תנועה, שחובה להעדיפם על המעצר המינהלי, בתנאי ששיקולי ביטחון מאפשרים זאת – כנאמר בדף המידע – הללו כמעט שלא הופעלו מזה שנים. זאת בנימוק של היעדר אפשרות לפקח על ביצועם. ברם, כליאה על ידי הרשות הפלסטינית תופסת את מקומם לא פעם.

עוד מוסיפה הפרקליטות הצבאית ומסבירה, שתהליך הוצאת צו מעצר מינהלי כולל ערובות נגד שימוש שרירותי ושימוש לרעה בכלי זה. לכך נועד תפקידו של "התובע הצבאי הבלתי תלוי", המספק למפקד הצבאי סקירה משפטית, הכוללת הערכה משפטית של תקינות הצו, אשר מחייבת חוקית את המפקד הצבאי. "תובע צבאי בלתי תלוי" הוא מושג חדש. התפקיד כמתואר בדף המידע אינו מובן. במי ובמה אין הוא תלוי? במה מתבטאת מחויבותו של המפקד הצבאי? בית המשפט הצבאי לערעורים הגדיר את תפקידה של התביעה הצבאית בתהליך הוצאת צווי מעצר מינהליים כתפקיד של מתן ייעוץ משפטי למפקד הצבאי ואת תפקידו של השב"כ כיועצו הביטחוני. האם "התובע הבלתי תלוי" הוא שילוב יצירתי של השניים?

בדף המידע מצוין הביטוי "ביקורת שיפוטית רבת רבדים". במציאות ובחוק הצבאי אכן קיימות שתי ערכאות של ביקורת שיפוטית, שתיהן מופקדות בידי שופטים צבאיים. הראשונה היא הביקורת השיפוטית, שחובה על הרשויות לקיימה בתוך 8 ימים מיום כניסתו לתוקף של צו המעצר המינהלי. השנייה מתקיימת אם העציר משתמש בזכות הערעור הנתונה לו. עציר מינהלי רשאי להגיש עתירה לבג"ץ. רבים עושים זאת, אף על פי שידוע לכול שהסיכוי לפסק דין כמבוקש שואף לאפס.

יש להדגיש: בתהליך של הביקורת השיפוטית על המעצר המינהלי אין ראיות – לא גלויות ולא חסויות. מה שיש הוא "חומר ביטחוני" או "מידע מודיעיני", המגיע לשב"כ ממשתפי פעולה או באמצעים אלקטרוניים. השופט מקבל עותק של הטבל"מ אשר הוגש למפקד הצבאי, אשר חתם על צו המעצר. לשופט נתונה הסמכות לדרוש ולקבל יותר מידע ואף להורות שיימסר לידיו התיק הסודי של השב"כ בשלמותו. הוא גם מוסמך לתחקר את איש השב"כ. במרבית המקרים הוא אינו עושה את כל אלה. שופטים מעטים מאד, במקרים מעטים מאד, מוכנים למתוח ביקורת על קביעות של המומחים לביטחון. רובם בוחרים להימנע מנטילת אחריות.

לאור אי יכולתו של העציר להתגונן בפני המיוחס לו בחסוי, הליך הביקורת השיפוטית אינו יכול להיות אדוורסארי. הוא אף אינו אינקוויזיטורי. שופטים מאשרים בדרך כלל את הצווים, לפעמים תוך קיצורם הלא מהותי, המאפשר הארכתם. עציר זוכה לשחרור בהחלטת שופט רק לעתים רחוקות. המעצר המינהלי הוא ממלכתו של השב"כ.

במבוא לדף המידע נכתב שהמעצר המינהלי הוא אמצעי המאפשר שלילת חירותו של אדם לתקופה מוגבלת. אין זה מדויק. בניגוד לאמירה זו, אף בדף המידע מצוין שהחוק אינו מציב גבול למשך המעצר המינהלי. נכון לכתיבת שורות אלה ישנו אדם שמשך מעצרו המינהלי עולה על חמש שנים. מעצר מינהלי זה אינו הממושך ביותר בתולדות הגדה המערבית. תאריך שחרורו לא ייוודע לעציר אלא רק לכשיגיע.

לסיכום, המעצר המינהלי מאפשר שלילת חירות אישית לתקופה בלתי מוגבלת, ללא שקיפות, ללא אישומים, ללא ראיות וללא עדים. הוא כפוף להליך שיפוטי פורמאלי,sui generis , שאיננו אדוורסארי ואף לא אינקוויזיטורי, ואשר זיקתו לגילוי האמת ועשיית צדק רופפת ביותר. המעצר המינהלי הוא כלי נוח בידי הכובש הישראלי כנגד מורת הרוח וההתנגדות לכיבוש בקרב האוכלוסייה הכבושה.


כתבה עו"ד תמר פלג שריק
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב